קונסטנטינוס
 | |||||||
| לידה |
27 בפברואר 272 נאיסוס, האימפריה הרומית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 במאי 337 (בגיל 65) ניקומדיה, האימפריה הרומית  | ||||||
| שם מלא | גאיוס פלביוס ואלריוס אאורליוס קונסטנטינוס | ||||||
| שם לידה |
Flavius Constantinus | ||||||
| מדינה |
רומא העתיקה | ||||||
| מקום קבורה | כנסיית השליחים הקדושים, קונסטנטינופול | ||||||
| בן או בת זוג |
מינרבינה פאוסטה | ||||||
| השושלת הקונסטנטינית | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
גַּאיוּס פְלַאבְיוּס וַלֶרְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹנְסְטַנְטִינוּס (בלטינית: Gaius Flavius Valerius Aurelius Constantinus) המוכר גם כקוֹנְסְטַנְטִינוּס הראשון או כקונסטנטינוס הגדול (27 בפברואר 272 – 22 במאי 337) היה קיסר הקיסרות הרומית המערבית משנת 312 עד 324, וקיסר האימפריה הרומית כולה משנת 324 עד מותו בשנת 337.
קשה להפריז בחשיבותו ההיסטורית, בהשפעה של מפעליו, ובחשיבות המורשת שהותיר אחריו. ב-31 שנות שלטונו שינה קונסטנטינוס את מהלך ההיסטוריה של האימפריה הרומית בסדרה של רפורמות מרחיקות לכת, שהעיקרית שבהן הייתה אימוץ של הנצרות לדת המדינה של האימפריה הרומית. בתהליך מדורג אך מהיר התנתקו קונסטנטינוס והאימפריה שבשליטתו מהעולם הדתי-פגני שהיו חלק בלתי נפרד מהמהות של התרבות הרומאית, ואימץ את הדוגמה הנוצרית מתוך הכרה שהוא נושא בשליחות להציל את האימפריה על ידי הכנסתה אל תחת כנפי הנצרות. סדרת רפורמות דתיות אלו נעשו בהדרגה וללא צעדי כפייה אגרסיביים, ובעטיין הפכה האימפריה הרומית לאימפריה נוצרית.[1] מהלך זה השפיע באופן עמוק על ההיסטוריה של אירופה ועל ההיסטוריה העולמית.
לצד הרפורמה הדתית יזם קונסטנטינוס מספר רפורמות מהותיות, שנועדו להבטיח את קיומה ושגשוגה של האימפריה הרומית. הרפורמות כללו שבירת מסורות רומאיות והתנתקות מהעקרונות שהנחו את שליטי האימפריה הקודמים. בכך נפתח עידן חדש בתולדות העמים והפרובינציות שלחופי הים התיכון.[2] קונסטנטינוס יזם רפורמות ששינו את המרקם החברתי של האימפריה הרומית וקבעו מבנה חברתי על בסיס קבוצות של בעלי תפקידים מוגדרים וקבועים שעברו בירושה מאב לבן. הרפורמות הצבאיות שינו את הרכב הצבא הרומי וביססו אותו על יחידות-עילית שהורכבו משכירי חרב, רובם פרשים שגויסו מקרב שבטים ברברים שמקורם מחוץ לגבולות האימפריה במקום לגיונות חיל הרגלים שחייליהם היו אזרחי רומא.
קונסטנטינוס בנה עיר בירה חדשה, קונסטנטינופוליס, שבניגוד לערי בירה אחרות שנבנו לצידה של רומא, תוכננה כבירתה החדשה של האימפריה הרומית, וכונתה "רומא החדשה". קונסטנטינוס העביר לקונסטנטינופוליס את מרכז השלטון של האימפריה והדיח את רומא ממעמדה ההיסטורי.
עמדת המחקר ההיסטורי המודרני היא שתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול מסמנת קו פרשת מים היסטורי ברור ודרמטי - העולם הרומי שלפני קונסטנטינוס והעולם שאחרי מותו שונים באופן כה מהותי זה מזה, עד שמדובר בשני עולמות שונים בתכלית.[2] מורשתו מכתיבה את מהלך ההיסטוריה האנושית, ומקרינה על האנושות עד ימינו.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – משבר המאה ה-3
במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה.[3] גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס.[4]
קונסטנטיוס כלורוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונסטנטיוס כלורוס, אביו של קונסטנטינוס נולד בפרובינציה דַּרְדָּנִיה, אביו יוטרופיוס היה ככל הנראה אציל מקומי ואמו קלאודיה הייתה ככל הנראה אחיינית של הקיסרים קלאודיוס השני גותיקוס וקווינטילוס. מחקר מאוחר מטיל ספק בשושלת יוחסין זו, וישנה השערה כי קישור זה הומצא ונכתב בתקופה מאוחרת יותר, ונועד לשפר ולפאר את מוצאו של קונסטנטינוס הגדול. לפי השערה זו, מוצאו של קונסטנטיוס כלורוס היה פשוט וצנוע, ולא ראוי למי ששאף להנהיג את האימפריה. הוא הצטרף לצבא הרומאי ובזכות כישוריו טיפס בסולם הדרגות וזכה להיות חלק מיחידת שומרי הראש של הקיסר אורליאנוס שהייתה קרויה פרוטקטורה אגוסטי נוסטרי (לטינית: Protectores Augusti Nostri). על פי הכתבים ההיסטוריים בני התקופה הוא נלחם במערכות הצבאיות כנגד האימפריה התדמורית שנערכו בשנות השבעים של המאה השלישית. בעת תקופת שלטונו הקצרה של הקיסר קארוס הוא התמנה למושל הפרובינציה דלמטיה. עם פרוץ המאבק על השלטון בין קארינוס לדיוקלטיאנוס הוא הימר תמך בדיוקלטיאנוס, עובדה שאיפשרה לו להתבסס כדמות מפתח בממשל החדש.
בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו הכתיר דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס נוסף שימלוך לצידו. בשנת 286, מינה דיוקלטיאנוס את מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס כשליט במעמד שווה לצידו. התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שאחזו בתואר האוגוסטוס ושני שליטים משניים האוחזים בתואר קיסר. על פי תאוריה אחרת[5]
בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה. ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד. לצורך יצירת קשרי משפחה על מנת למנוע תחרות עתידית על השלטון בין הקיסרים, שני הקיסרים החדשים אומצו כבניהם של האוגוסטים, ונשאו לנשים את בנותיהם של שני האוגוסטים.[6] על פי ציווי השליטים הבכירים גירש קונסטנטיוס את אשתו הראשונה פלוויה יוליה הלנה ונשא לאישה את פלאביה מקסימיאנה תיאודורה (Flavia Maximiana Theodora) בתו של מקסימיאנוס. מינויו של קונסטנטיוס כלורוס לתפקיד קיסר תחת מקסימיאנוס כאוגוסטוס הוא מינוי תקדימי בהיסטוריה של האימפריה הרומית: אין מקרה קודם מתועד שבו בן מאומץ של שליט זוכה לקדימות בשלטון על פני בן ביולוגי.[7] במקביל, נעלמה פלביה הלנה מדפי ההיסטוריה והופיעה שוב אחרי 30 שנה כיועצת ומלווה רוחנית-דתית נוצרית לקונסטנטינוס עם מינויו לאוגוסטוס.[8]
קורות חייו עד למינויו לקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונסטנטינוס נולד בנאיסוס ביום 27 בפברואר 272, לאביו קונסטנטיוס כלורוס, אז עדיין קצין צבא ולאימו פלוויה יוליה הלנה, שנתנו לו את השם פלביוס ולריוס קונסטנטינוס.
ביום 1 במרץ 293 קיבל קונסטנטיוס כלורוס את המינוי לקיסר והוסיף לשמו את השם פלאביוס. הוא קיבל לשליטתו את הפרובינציות גאליה בריטניה והיספניה וקבע את מושב שלטונו בעיר אוגוסטה טרוורורום (טריר) בעמק נהר המוזל. קונסטנטיוס קיבל לידיו נתח בעייתי מאוד של האימפריה. מולו עמדו גנרלים רומאיים ששלטו ללא תמיכת הסנאט ושימשו קיסרים מורדים בחלקים מהפרובינציות, בעיקר בבריטניה, שנקרעה הלכה למעשה מגוף האימפריה הרומית ותפקדה כיישות מדינית עצמאית. גנרלים אלו הסתמכו על תמיכת הלגיונות שהיו תחת פיקודם ועל מערכת בריתות מורכבת עם השבטים המקומיים. ראשי שבטים אלו, שהיו בעלי שאיפות משלהם וראשי שבטים ששלטו באזורי הספר של הפרובינציות, השתמשו בשעות כושר על מנת לנסות ולמרוד בשלטון של האימפריה או לעסוק בפשיטות שוד וביזה על מרכזי שלטון ומסחר.
בין השנים 303 ל-305 החלו מאבקי כוח וירושה בין השליטים של הטטררכיה. על פי ההיסטוריה הרומאית ולמעשה הנוצרית, הקיסר גלריוס, שהיה מקורב לדיוקלטיאנוס, החל לפעול בחצר האוגוסטוס על מנת לקדם את מעמדו ובעיקר להשפיע על סבב המינויים העתידי, שבו ייקבע זוג האוגוסטוסים והקיסרים המולכים על האימפריה. על פי ההיסטוריה הנוצרית, ניצל גלריוס את העמדה האנטי נוצרית של דיוקלטיאנוס ואת הצווים האנטי נוצריים שלו מחד גיסא, ואת עמדתו הסובלנית לכאורה של קונסטנטיוס כלפי הנוצרים, על מנת לקדם את מעמדו ועמדותיו.
בשנת 304 נפגשו מקסימיאנוס וגלריוס ובהיעדרו של קונסטנטיוס קבעו כי תפקיד הקיסרים העתידיים יעבור למועמדים מוסכמים ולא בשושלת המשפחתית, לפיה קונסטנטינוס בנו של קונסטנטיוס אמור היה לרשת את מקומו. כך נבחר מועמדו של גלריוס, פלביוס ולריוס סוורוס, לתפוס את מקום הקיסר המערבי ומקסימינוס דאיה נבחר לקיסר המזרחי של האימפריה. מהלך זה, שחתר תחת רצונם ותוכניותיהם של קונסטנטיוס ומקסימיאנוס, הוביל בסיכומו של דבר לפירוק הטטררכיה השנייה. ב-1 במאי 305 ויתרו האוגוסטוסים על הכיסא והעבירו את שרביט השלטון לקיסרים. בטקס שנערך במילאנו, מול לגיונות הצבא, מינה מקסימיאנוס את סוורוס לקיסר והכריז על קונסטנטיוס כלורוס לאוגוסטוס. טקס מקביל נערך בניקומדיה שם העביר דיוקלטיאנוס את שרביט השלטון בתואר אוגוסטוס לגלרינוס ומינה את מקסימינוס דאיה לקיסר.
במהלך תקופה זו שהה קונסטנטינוס בניקומדיה, מרכז השלטון של הטטררכיה, על מנת להתחנך באמנות השלטון והמלחמה וגם על מנת לשמש כבן ערובה לנאמנות של כלורוס, תחילה כלפי דיוקליאנוס ולאחר מכן כלפי גלריוס. בשנת 306 פנה כלורוס לגלריוס וביקש שקונסטנטינוס יישלח אליו לגאליה על מנת לעזור בפיקוד על מסע מלחמה כנגד פלישות של שבטים ברברים בצפון בריטניה. גלריוס לא יכול היה לסרב וקונסטנטינוס הצטרף לאביו למערכה שהסתיימה בניצחון מזהיר.[9]
עלייתו לשלטון כאוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונסטנטיוס כלורוס לא הספיק לנוח על זרי הדפנה ונפטר ממחלה ביום 25 ביוני 306, בעת שהצבא הרומאי חנה בעיר אבורקום (יורק). הצבא שהיה תחת פיקודו הכריז על בנו קונסטנטינוס כאוגוסטוס ובכך נטרפו קלפי הפוליטיקה הרומאית, והחלה סדרת מאבקי כוח בין נושאי התארים "קיסר" ו"אוגוסטוס", שבסופם נותר קונסטנטינוס שליט יחיד. הכתרתו של קונסטנטינוס לתפקיד אוגוסטוס הייתה מנוגדת לסדר העברת מושכות השלטון והתארים המלכותיים שקבע דיוקטליאנוס, והזכירה את תקופת האנרכיה, כאשר לגיונות מינו על דעת עצמם את המתמודדים על השלטון. מהלך מסוג זה היה מלווה בדרך כלל במסע מלחמה כנגד השלטון המרכזי, אבל קונסטנטינוס נקט בצעד שונה ופנה לגלריוס שיאשר את מעמדו כאוגוסטוס, ובאותה נשימה החל לפעול כשליט של גאליה והפרובינציות המערביות, תוך שהוא יוצא למלחמה מול השבטים הפרנקיים. גלריוס הבין שעימות גלוי מול קונסטנטינוס המבוסס בעמדתו עלול לפגוע בשיווי משקל העדין בטטררכיה, והסכים למנות אותו לקיסר תחת סוורוס. קונסטנטינוס נאלץ מצדו להסכים למתווה, אך למעשה שלט בגאליה, ספרד ובריטניה. שלטונו נשען על לגיונות נאמנים והוא התנהג כשליט עצמאי לכל דבר.[8]
הטטרכיה התפוררה ויצרה מלחמת כל בכל: גלריוס, מקסימינוס דאיה ופלביוס ולריוס סוורוס מצד אחד ומקסימיאנוס ובנו מקסנטיוס מצד שני. מהלכיו הצבאיים של גלריוס כנגד מקסנטיוס נחלו סדרת כישלונות, שבעקבותיהם יצא מקסימיאנוס לגאליה, למשא ומתן עם קונסטנטינוס. מטרתו הייתה לאחד כוחות. תמורת תמיכתו בתביעות מקסנטיוס והבטחה לנייטרליות במקרה של מלחמה עם גלריוס, הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס כיורשו של מקסנטיוס. על מנת לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה, בתו הצעירה של מקסימיאנוס.[10] מקסימיאנוס חזר לרומא בחורף של 307–308 וזמן קצר לאחר מכן ניסה להדיח את בנו מהשלטון, מול אספה של חיילי הלגיונות שבעבר היו נאמנים לו. החיילים לא התרשמו מדבריו באספה והעבירו את תמיכתם למקסנטיוס, מקסימיאנוס נאלץ לעזוב את איטליה בבושת פנים.
ועידת קרנונטום[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום, שם כפו המשתתפים על מקסימינוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס. קונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius). נאמנו של גלריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב.[11]
החבילה הלכה והתפרקה. בשיא המשבר נשלטה האימפריה הרומית על ידי 6 קיסרים ואוגוסטי, שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם - כל אחד לקידום שלטונו, ולמלחמה בשליטים האחרים. בשנת 313, עם סילוקו של מקסימינוס דאיה ומותו של גלריוס הפך ליקיניוס לשליט יחיד בחלק המזרחי של האימפריה, הוא פעל במהירות בנחישות וללא רחמים להסיר כל התנגדות אפשרית לשלטונו. הוא הוציא להורג את פלביוס סווריאנוס בנו של הקיסר המת פלביוס ולריוס סוורוס ולאחר מכן הוציא להורג את קנדידיאנוס בנו של האוגוסטוס המת גלריוס ואת אשתו ובתו של האוגוסטוס המת דיוקלטיאנוס ששהו בחצרו תחת הגנתו.
צו מילאנו[עריכת קוד מקור | עריכה]
על מנת ליצב ולחזק את מעמדו באימפריה המחולקת התחתן ליקיניוס במרץ 313 עם פלאביה יוליה קונסטנטיה (אנ'), אחותו למחצה של קונסטנטינוס. נישואים אלו הובילו לשיתוף פעולה בין שני השליטים שהוביל לפרסום צו מילאנו (בלטינית: Edictum Mediolanensium), המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס", כתב הכרזת סובלנות דתית שפורסם באימפריה הרומית בשנת 313. הצו קובע כי הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת.[12]
מלחמה עם מקסנטיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קרב גשר מילביוס
במהלך שנת 308 הצליח מקסנטיוס לשכנע את הלגיונות של ספרד להעביר את נאמנותם ואת השליטה על הפרובינציה מקונסטנטינוס אליו בכך באה הברית בין שני האוגוסטוסים לסופה, באותו זמן הסתכסכו מקסימיאנוס ומקסנטיוס ששלטו ביחד ברומא ומקסימיאנוס נמלט מאימת בנו לחצר של חתנו קונסטנטינוס בגאליה.
בשנת 310 חזר התוהו למערכת השלטונית הרומאית ומאבקי הכוח בין השליטים השונים התחדשו ביתר שאת. מקסימיאנוס ניצל את העדרו של קונסטנטינוס והחליט לתפוס את מקומו תוך שילוב של מרמה וכוח הוא פנה ללגיונות שהושמו תחת פיקודו בעיר ארל במטרה להגן על דרום גאליה כנגד תקיפה אפשרית והודיע כי קונסטנטינוס מת ונטל את תואר האוגוסטוס. למרות כל מאמציו שגובו בהבטחות לתשלום לכוחות הנאמנים לו, הוא לא הצליח לזכות בתמיכת הצבא וגורש מהעיר. קונסטנטינוס ששמע על ניסיון ההפיכה פנה מידית לעצור את מקסימיאנוס והדביק אותו בעיר מרסיי, שם הסגירו אותו תושבי העיר לידי קונסטנטינוס, הוא נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו.[13]
המסע לרומא והתנצרותו של קונסטנטינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקסנטיוס הכריז על מארס כעל בן לווייתו, ואף התפלל לרוחה של האלה רומא, פטרונית העיר, שתגן על עירו. קונסטנטינוס אף הוא נעזר באל מארס. הוא ראה בו את פטרונו האלוהי, אך כבן לווייה בחר באל השמש. יחס המקורות לשני אישים אלו שונה בתכלית: מקסנטיוס הואשם על ידי דובר פגאני בן זמנו באמונה טפלה מרושעת (Superstitiosa maleficia) ומקורות פגאניים ונוצריים בני זמנו תיארו אותו כמחפש כל דרך-טקס, כישוף, פנייה לנבואה של האורקל (Sibylline) ועוד-כדי להטיל קללה על מסעו של קונסטנטינוס לרומא. אותו דובר עצמו, שתיארו באורח שלילי את נוהגיו של מקסנטיוס, תיאר את קונסטנטינוס כהולך אחר "האמת האלוהית" (Divina Praecepta). הן מקורות פאגניים והן מקורות נוצריים בני הזמן תיארו אותו כמחפש הדרכה מהאל העליון, או מ"ההכרה האלוהית" (Devine Mind) עבור המערכה על רומא.[14] אף על פי ששם מבטחו באל השמש, לא היה קונסטנטינוס יכול לשכוח את גורלו של גלריוס, שאף הוא שם מבטחו באל זה. ייתכן כי עובדה זו, יחד עם נחיתותו הצבאית אל מול כוחותיו של מקסנטיוס, והמתח הנפשי בו היה נתון, גרמו לו להפתח לסוג אחר של אלוהות.[15]
קונסטנטינוס החל את מסעו בטרייר, גרמניה של ימינו, אל רומא. בדרכו חצה את האלפים תוך כיבוש כמה ערים בשליטתו של מקסנטיוס, והמשיך דרומה עד לאלפים האפנינים בחצי האי האיטלקי עצמו. מקסנטיוס נשאר בתוך חומותיה המאסיביות של העיר רומא והשאיר כחצי מכוחותיו בלאציו ושמם מבטחו ביחס הכוחות שהיה כ-1:2 לטובת מקסנטיוס. מקסנטיוס בחר לפגוש את צבאו של קונסטנטינוס מחוץ לגבולות העיר רומא ולהימנע מהאפשרות של מצור על העיר, ועל כן יצא עם כוח צבאי לקראת קונסטנטינוס באזור "הסלעים האדומים" (Saxa Rubera), ליד אבן המיל התשיעית מהעיר רומא, בקרבת גשר מילביוס (Pons Mulvius) שעל נהר הטיבר. ההיסטוריוגרפיה הנוצרית של התקופה טוותה מיתוסים סביב הקרב שמצויר כניצחון הנצרות על עבודת האלילים. על פי הסיפורים של אבות הכנסייה, ערב הקרב שזכה לשם קרב גשר מילביוס זכה קונסטנטינוס לחזיונות, חלומות והתגלויות שניבאו על ניצחונו, מעטים מול רבים בתנאי שייקח על עצמו להילחם כשליט נוצרי, תחת סמל הצלב.[16]
אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה, שכתב את הביוגרפיה "חיי קונסטנטינוס" (אנ'), מספר שהקיסר נתן לו לראות את הצלב וכך הוא מתארו: "הקיסר ראה לנכון להראות לי [את הצלב]. זה היה בנוי כך: מוט גבוה מצופה זהב, עם מוט שחוצה אותו ויוצר צורת צלב. בקצהו העליון מוצמד זר קלוע עשוי אבנים טובות וזהב. עליו שתי אותיות המכריזות על שם המשיח בעזרת שתי האותיות היווניות כי [X, מקביל ל-CH באנגלית] ורו [P, מקביל באנגלית ל-R] המשתלבות האחת בשנייה. את אותיות אלו נהג הקיסר לשים על קסדתו מאוחר יותר [...] הסימן המושיע היה תמיד בשימוש הקיסר להגנה מפני כל התנגדות ומפני כל כוח עוין והוא ציווה שהעתקים ממנו יהיו בראש כל כוחותיו."[17]
על פי לקטאנטיוס (אנ'), סופר רומי שהיה יועצו של הקיסר קונסטנטינוס, נמסר לקונסטנטינוס בחלום, לילה לפני המלחמה, שיסמן את מגני חייליו בצלב הכי רו.[18] אוסביוס מתאר גרסה אחרת, לפיה קונסטנטינוס ראה סימן בשמים בצורת צלב הנובע מאור השמש נושאת את ההודעה "בסימן זה תנצח".[19]
הצבאות התנגשו ב-28 באוקטובר 312 לספירה בקרב גשר מילביוס. קונסטנטינוס ביצע תמרון צבאי ושלח חלקים מכוחותיו לתקוף את צבא מקסנטיוס מהצד, מהלך שצלח. כוחותיו של מקסנטיוס שהחלו לסגת, ניסו לחצות את נהר הטיבר באמצעות שני גשרים: גשר מולוויוס וגשר נוסף עשוי רפסודות שנבנה מבעוד מועד על מנת להקל את תנועת החיילים של מקסנטיוס צפונה אל הקרב. במהלך חצייתם את הגשרים, גשר הרפסודות התמוטט ורבים מחייליו של מקסנטיוס, ומקסנטיוס עצמו - טבעו בנהר. הניצחון של קונסטנטינוס היה מוחלט, והוא עלה עם צבאו לרומא בתהלוכת ניצחון כאשר ראשו של מקסנטיוס נישא על חנית של אחד מחייליו.[20] ניצחונו של קונסטנטינוס, שנחשב לאחד מן המאורעות ההיסטוריים החשובים בהיסטוריה הנוצרית, מוצג בלוח המוצב בחלקה הדרומי של קשת קונסטנטינוס ב'ויה סקרה' ברומא, ושימש כהשראה לציור הקיר מראשית המאה ה-16 בוותיקן, שתוכנן בידי רפאל והוצא לפועל בידי הצייר ג'וליו רומנו.[21]
אוגוסטוס של האימפריה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונסטנטינוס וליקיניוס שלטו על האימפריה הרומית משנת 314 עד לשנת 324, קונסטנטינוס כאוגוסטוס של המערב וליקיניוס כאוגוסטוס של המזרח. הם נשאו את התואר אוגוסטוס, פרסמו חוקים ותקנות שנחתמו על ידי שניהם והנפיקו מטבעות שהיו מקובלים בכל רחבי האימפריה, מזרח ומערב והיו קשורים בקשרי משפחה מאחר שליקינוס היה נשוי לקונסטנטיה, אחותו למחצה של קונסטנטיוס אך למעשה האימפריה נוהלה כשני חצאים נפרדים ועצמאיים ובמשך תקופה זו התגוששו האוגוסטוסים אחד עם השני בניסיון למצוא שעת כושר שתאפשר לאחד מהם להפיל את השני ולשלוט ללא מצרים.[22]
מלחמה עם ליקיניוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 314 פרץ עימות גלוי בין שני השליטים של האימפריה, קונסטנטינוס האשים את גיסו בסיאנוס, אותו מינה קודם לכן לקיסר בחתירה תחת שלטונו והאשים גם אציל המקורב לליקיניוס בתמיכה ועידוד המרד ומשסירב ליקיניוס להסגיר את הקושר לכאורה האשים קונסטנטינוס את ליקיניוס בתמיכה בקושרים בשלטונו, העימות הידרדר לכדי קרב הידוע כקרב סיבלאה שנערך ביום 8 באוקטובר 314 ובו הייתה ידו של צבא קונסטנטינוס על העליונה. המחקר המודרני מנסה לפזר את ערפל המידע מכתבי ההיסטוריונים הרומאיים-נוצרים שמצדדים בכל מעשי קונסטנטינוס וקובעים כי המלחמות מול מתחריו נערכו ביוזמת קונסטנטינוס בעת שלפי חישוביו הקרים יכול היה להפיק את המירב מעימות.[23]
ליקיניוס נסוג לאדריאנופול ושם חבר לגנרל רב השפעה במזרח ולריוס ולאנס ובעזרתו גייס צבא חדש וככל הנראה בתמורה ומתוך תקווה לגייס את נאמנותו העלה את ואלאנס לדרגת קיסר בדצמבר 316. בסוף שנת 316 נפגשו ליקיניוס וקונסטנטינוס שוב בעימות צבאי הידוע בשם קרב מרדיאה שהתחולל ליד חארמאנלי בבולגריה. הקרב היה עקוב מדם ואף על פי שהלגיונות של קונסטנטינוס דחקו את הלגיונות של ליקיניוס לכלל נסיגה, הקרב הסתיים ללא הכרעה. ושני האוגוסטוסים חתמו על הסכם שלום בסרדיקה במרץ 317. לאחר חתימת ההסכם הוציא ליקיניוס את ואלאנס להורג ונסוג מרוב חלקי אירופה מלבד תרקיה.[24]
במהלך הפסקת מעשי האיבה בין שני האוגוסטי מינה קונסטנטינוס את בנו הבכור מנישואיו לאשתו הראשונה מינרווינה קריספוס ואת בנו הבכור מנישואיו לפאוסטה קונסטנטינוס השני לקיסרים. במקביל מינה ליקיניוס את בנו לקיסר במפגן של שיתוף פעולה והבטחה להעברה מסודרת של השלטון בעתיד. קונסטנטינוס המשיך לקדם ולבסס את בניו ומינה אותם לקונסולים מבלי לקבל, כמסוכם, את הסכמת ליקיניוס והמינויים לא הוכרו במזרח - עדות לקרע בין השליטים שהולך ומתרחב. על רקע אירועים אלו ומשמעותם החל ליקיניוס לשנות את יחסו לנצרות ולמערכת הנוצרית הוא אסר על מפגשים של אנשי דת הטיל איסור על פולחן בכנסיות והגביל אותו אל מחוץ לשערי העיר ואסר על תפילות משותפות של נשים וגברים ובהמשך גירש את היועצים והפקידים הנוצרים מחצר המלוכה ודרש ממי שנכנס לשירות הציבורי להקריב קרבן לאלי רומא. כל זאת נעשה בטענה שנוצרים חשודים בחוסר נאמנות לקיסרות ולליקיניוס.[25] הפגיעה בנצרות ודיכוי הפולחן הנוצרי איפשרו לקונסטנטינוס להפוך את העימות בינו לבין ליקיניוס למלחמת קודש של הנצרות כנגד עובדי האלילים, הוא קרא לבישופים להתכנס לעזרתו והקים במחנה הצבא אוהל ששימש ככנסייה ניידת והקפיד להתפלל בה לפני כל מהלך. הוא הנהיג ביחידותיו לאבארום (Labarum) - ניסים ועליהם צלבים מוזהבים מקושטים באבנים יקרות ומעוטרים באותיות כי רו,[26] מונוגרמה המצליבה את שתי האותיות הראשונות במילה "כריסטוֹס", או "משיח" ביוונית. ובנוסף נתלו על הנס תמונות רקומות של קונסטנטינוס ובניו, הנס נשמר על ידי יחידה מיוחדת של 50 חיילים שנשאה את הנס בשדה הקרב על פי המומנטום של הלחימה.[25]
חילוקי הדעות בין האוגוסטוסים שעיקרם מאבק על עמדת ההשפעה העליונה באימפריה חזרו והתפרצו בשנת 321 כאשר כוחות צבא מהלגיונות של קונסטנטינוס חדרו מספר פעמים לשטחים שתחת שלטון ליקיניוס במהלך קרבות עם שבטים גרמאניים. חדירות אלו נתפסו על ידי ליקיניוס כערעור תחת מעמדו הנחות מלכתחילה, הוא העלה טענות כי אירועים אלו מהווים הפרה של ההסכם משנת 317. קונסטנטינוס פעל בנחישות על מנת למצות את ההזדמנות להסיר את המתחרה היחיד על השלטון באימפריה. באביב של שנת 324 ריכזו הצדדים את הכוחות העומדים לרשותם: קונסטנטינוס גייס כ-120,000 חיילים כולם עם ניסיון קרבי עשיר במלחמות בלתי פוסקות על גבולות האימפריה שהיו תחת פיקודו של קונסטנטינוס וצי של כ-200 אוניות מלחמה ו-2000 אוניות סוחר לצורך אספקה והנחתת גייסות על חופי האויב שהיו תחת פיקודו של קריספוס. הצבאות היריבים נפגשו ליד אדריאנופול שבתראקיה ( אדירנה שבטורקיה) ב-3 ביולי 324, וקונסטנטינוס הביס את ליקיניוס אשר נמלט והסתגר בביזנטיון הסמוכה. במהלך הקרב נפצע קונסטנטינוס בירך. לדברי אוסביוס, הלאבּארוּם שליווה את הצבא הנוצרי חולל ניסים בשדה הקרב ושינה את מאזן הכוחות לטובת קונסטנטינוס.[27]
לאחר הקרב החליט ליקיניוס להדיח את קונסטנטינוס באופן סמלי מתפקידו כאוגוסטוס המערב ומינה לתפקיד זה את סקסטוס מרסיוס מרטיניאנוס (Sextus Marcius Martinianus) והטיל עליו את הפיקוד של חלק מהצבא. בינתיים הצי בפיקודו של קריספוס חדר לתוך ההלספונטוס והנחיל תבוסה לצי של ליקניוס.
הקרב השלישי והמכריע בין הטוענים לשלטון באימפריה קרב כירוספוליס, התחולל ב-18 בספטמבר 324, הפעם בצידו האסייתי של הבוספורוס, סמוך לאיסקידר של ימינו, ובקרב זה ביסס קונסטנטינוס את ניצחונו. בתום יום הקרב הצליח ליקיניוס לברוח עם 30,000 מחייליו ולמצוא מחסה בין חומות העיר ניקומדיה, עם זאת משהוברר כי אבדה כל תקווה להתמודד מול הצבא המנצח של קונסטנטינוס החליט ליקיניוס להיכנע ולבקש רחמים, בקשתו קיבלה משנה תוקף על ידי אשתו - אחותו של קונסטנטינוס אשר פנתה לאוגוסטוס המנצח בבקשה לחוס על חייו והוא הושם במעצר בסלוניקי. מרטיניאנוס הוצא להורג בשנת 325 בקפדוקיה וליקיניוס הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן תחת האשמה שפעל לקשור כנגד שלטונו של קונסטנטינוס.
בתום הקרבות הפך קונסטנטינוס לשליט היחיד של האימפריה הרומית, חודשיים לאחר הקרב מינה קונסטנטינוס את בנו השלישי קונסטנטיוס השני - ילד בן 7 לקיסר ומחק לחלוטין את עקרונות הטטררכיה של מינוי שליטים וקבע אוגוסטוס אחד מושל על כל האימפריה ולצידו 3 בניו שנועדו מילדות להיות היורשים לשלטון.[28]
שנות שלטונו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 326 יצא קונסטנטינוס לרומא על מנת לערוך בעיר הבירה של האימפריה הישנה חגיגות לציון 20 שנה לשלטונו. בדרך הוא עצר בעיר פולה, שם ערך משפט בזק לבנו בכורו הקיסר קריספוס, חרץ את דינו למוות ופקד להוציאו להורג ללא דיחוי. בעת הגיע הפמליה לרומא נרצחה האוגוסטה פאוסטה, על ידי הטבעתה באמבט מים רותחים. הלכה למעשה אין מידע העשוי לשפוך אור על נסיבות של אירועים דרמטיים אלו ואין מידע של ממש העשוי לקשור בין האירועים. [29]
היסטוריונים מאוחרים "מחברים את הנקודות" בין רציחת פאוסטה והוצאתו להורג של קריספוס. לפיי גרסה אחת פאוסטה חיזרה אחרי קריספוס ומשהלה דחה את חיזוריה היא האשימה אותו בפגיעה בכבודה. הוא נשפט והוצא להורג אך ברומא דרשה פלביה הלנה לערוך חקירה שהעלתה את שקרי פאוסטה והיא נענשה. לפי גרסה אחרת פאוסטה האשימה את קריספוס בפגיעה בכבודה מאחר שרצתה להבטיח את עתידתם של ילדיה ולסלק את קריספוס מהתחרות על השלטון, ברומא נחשפה מזימתה והיא הומתה.
הביקור ברומא, הטקסים והחגיגות לא התפתחו טוב יותר עבור קונסטנטינוס הוא נכנס לעימות עם הסנאט ואזרחי העיר מאחר שסירב לעלות לגבעת הקפיטול, בסיכומו של דבר עזב קונסטנטינוס את רומא ולא חזר אליה יותר.
את השנים הבאות העביר קונסטנטינוס בלחימה בלתי פוסקת עם שבטים ברבריים לאורך הגבולות הצפוניים של האימפריה, המלחמה נוהלה באופן רשמי על ידי הקיסר קונסטנטינוס השני, ילד בן 12 שלאחר המערכה שנסתיימה בניצחון מכריע קיבל את התואר "אלמניקוס". בשנת 332 ניהל קונסטנטיוס השני, אף הוא עול-ימים, מערכה מוצלחת מול השבטים הגותיים תוך שיתוף פעולה עם שבטים סרמטים, ושנתיים מאוחר יותר ביקשו חלק משבטים אלו את חסות האימפריה וקונסטנטינוס הושיב אותם בתרקיה ובמקדוניה, איטליה וגאליה, מהלך שבסופו האיץ תהליכים של השתלבות שבטים "ברבריים" בתוך פרובינציות רומאיות והשפעה הולכת וגוברת של בני שבטים אלו באימפריה וצבאה.[30]
בשנת 333 עברה תשומת הלב של האימפריה הרומית ושל קונטנטינוס לגבול המזרחי של האימפריה, לאחר 36 שנים של שקט לאורך הגבול עם האימפריה הסאסאנית החליט שאפור השני שהגיע הזמן הנכון לעימות מול הרומאים. על מנת לייצג את בית המלוכה והשלטון הקיסרי של קונסטנטינוס את בנו הקיסר קונסטנטיוס לאנטיוכיה לעמוד בראש הלגיונות במזרח ובנו הצעיר ביותר קונסטנס ילד כבן 13 הוכתר כקיסר ונשלח למשול בגליה. בשנת 334 נפל טירן מלך ארמניה בידי הסאסאנים ושאפור השני כבש את ארמניה. קונסטנטינוס מינה את אחיינו וחתנו חניבעליאנוס כמלך על ארמניה, בשנת 336 הצליח חניבעליאנוס לנצח את הסאסאנים אך המערכה לא נסתיימה ושני הצדדים התכוננו לעימות מכריע.
מותו של קונסטנטינוס הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
